<h1>תוספות רי"ד — ע"ז מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] ואי משום בית ד' אלהיך כו'. כמה דחוק פתרון המורה, דאיבעי ליה למימר בית ד' אלהיך הוא שהאתנן אסור לבנין הבית, ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן, ונ"ל לפרש כך, הוא שאל שתים, אם יש נעבד במחובר לגבוה, ואם הבנין של מזבח שהוא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו, ואמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ל"ש תלוש ול"ש מחובר, שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לבנין, נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שאסור במחובר לגבוה, שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לבנין, ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר, וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי, שהמחובר אנו אוסרין אפילו לבנין, שאין לומר דוקא לקרבן יאסר ולא לבנין, שאם השתחוה לקמה אסורין חיטי' למנחות, וכגון שנקצרו ונטחנו ע"י ישראל שאינו מבטל ע"ז לעולם, אבל לעולם לבנין שרי דהא מאתנן ילפי', ומחובר דאתנן לא ימצא כ"א לבנין דאי לקרבן הא אמרי' [ב"ק ס"ה ע"ב] נתן לה חיטים [חסר כאן יותר משתי שורות שלימות בכ"י וחבל על דאבדין] לגבוה, שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל, וסתר ליה השתא בההיא חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר, ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן, שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסור] ולא לבנין שהוא מכשירי קרבן, ונילף הכי, ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כ"א לקרבן ולא למכשירי קרבן, פי' שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואע"פ שאין [נאסרין] להדיו' נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם, כדילפינן מן הבהמה להוציא את הנעבד, וזהו לקרבן, אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית, ואף האתנן [החמיר] בו הבורא ואסרו לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט, דוקא לקרבן אסרו ולא לבנין, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי, ומש"ה מקשה ואי משום בית ד' אלקיך דמשמע שגם בבית הוא אסור, והיך אמרת [דוקא] לקרבן אסור האתנן, אבל לבנין הבית שרי, ההוא למעוטי פרה אתי, דאע"ג דמזין מדמה נוכח פני אוהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה, א"נ לרבות הרקועים שהן ציפוי לבית קודש הקדשים, ומשום דמיתחזי בפנים מאוס האתנן בהם, אבל לעולם לשאר בנין שאינו נרא' בפנים מותר, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי.
[ע"ז ע"ד ע"א] פיסקא אלו אסורין ואוסרין כל שהן כו'. עיין בהלכ' י"ט דספר הלקט שבארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן, הנ"מ למיזל להתם ומיסב חד מנהון, דכיון דלא בטל הו"ל קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי, דאמרין כל דפריש מרובא פריש.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] ואי משום בית ד' אלהיך כו'. כמה דחוק פתרון המורה, דאיבעי ליה למימר בית ד' אלהיך הוא שהאתנן אסור לבנין הבית, ולא שיהא נאסר המחובר משום אתנן, ונ"ל לפרש כך, הוא שאל שתים, אם יש נעבד במחובר לגבוה, ואם הבנין של מזבח שהוא מכשירי קרבן אם הוא כקרבן להיות הנעבד אסור בו, ואמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ל"ש תלוש ול"ש מחובר, שאם היה אילן מחובר ונתנו לזונה באתננה פסול לבנין, נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שאסור במחובר לגבוה, שאם עבד אילן או הר שהם אסורין לבנין, ותיפשוט מהכא דיש נעבד במחובר, וגם מכשירי קרבן כקרבן דמי, שהמחובר אנו אוסרין אפילו לבנין, שאין לומר דוקא לקרבן יאסר ולא לבנין, שאם השתחוה לקמה אסורין חיטי' למנחות, וכגון שנקצרו ונטחנו ע"י ישראל שאינו מבטל ע"ז לעולם, אבל לעולם לבנין שרי דהא מאתנן ילפי', ומחובר דאתנן לא ימצא כ"א לבנין דאי לקרבן הא אמרי' [ב"ק ס"ה ע"ב] נתן לה חיטים [חסר כאן יותר משתי שורות שלימות בכ"י וחבל על דאבדין] לגבוה, שלא יהא נוהג אתנן במחובר כלל, וסתר ליה השתא בההיא חילוף שלא יהא אתנן ולא נעבד נוהג במחובר, ומינה נילף נמי שמכשירי קרבן לא יהו כקרבן, שגם התלוש שהוא אסור לקרבן יהא [אסור] ולא לבנין שהוא מכשירי קרבן, ונילף הכי, ומה נעבד שהוא אסור בתלוש להדיוט לא נאסר כ"א לקרבן ולא למכשירי קרבן, פי' שכשהחמיר הבורא ואמר דיש נעבד בבעלי חיים ואע"פ שאין [נאסרין] להדיו' נאסרין לגבוה דוקא לקרבן מצאנו שאסרם, כדילפינן מן הבהמה להוציא את הנעבד, וזהו לקרבן, אבל אם הקדיש לבדק הבית יש לומר מותר ומוכרין אותו ונופלין דמיו לבדק הבית, ואף האתנן [החמיר] בו הבורא ואסרו לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט, דוקא לקרבן אסרו ולא לבנין, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי, ומש"ה מקשה ואי משום בית ד' אלקיך דמשמע שגם בבית הוא אסור, והיך אמרת [דוקא] לקרבן אסור האתנן, אבל לבנין הבית שרי, ההוא למעוטי פרה אתי, דאע"ג דמזין מדמה נוכח פני אוהל מועד אינה באה לבית ואתנן כשר בה, א"נ לרבות הרקועים שהן ציפוי לבית קודש הקדשים, ומשום דמיתחזי בפנים מאוס האתנן בהם, אבל לעולם לשאר בנין שאינו נרא' בפנים מותר, דמכשירי קרבן לאו כקרבן דמי.
[ע"ז כ"ד ע"א] לכולי האי לא חיישי'. פירוש דדוקא ולדות האסור' הי' אוסר ר"א, אבל ולד ולדותיהן היה מתיר.
